בתקופה הביזנטית התפתחה בארץ ישראל, במצרים ובסוריה
תנועה גדולה של נזירות נוצרית ונבנו מאות מנזרים.
החל מהמאה ה-ד' לסה"נ חדרה תנועת הנזירות גם לארץ
ישראל, מן הסתם גם בשל קדושת הארץ במסורת הנוצרית.
המניע לתנועת נזירות זו היה אימוץ דרך החיים של ישו, הזד-
הות עם אורח חייו, וחיפוש דרך להגשמת הבשורה הנוצרית.
מוקדי הנזירות היו בעיקר במדבר יהודה, בבקעת יריחו ובח-
צי האי סיני.מנזרים נוספים הוקמו באיזור בניימין מצפון
לירושלים בערים הקדושות ירושלים ובית-לחם ובבית גוברין שבשפלת יהודה. צפון מדבר
יהודה, שנקרא אז "מדבר ירושלים", הפך למרכז נזירות נוצרית בשל היכולת להתבודד ב-
מערות ובקניונים העמוקים החורצים אותו מחד, והמרחק הקצר מהערים הקדושות ירוש-
לים ובית-לחם מאידך.
הנזירים הראשונים על פי רוב חיו במערות ובמחסי סלע. הם נקראו הרמיטים (שוכני מדבר)
ומקום מושבם המבודד נקרא הרמיטאג'. הם חיו בצניות רבה ובהתבודדות שכללה צומות
וסיגופים. לשם מחייתם עסקו במעט חקלאות ובקליעת סלי נוצרים. במרוצת הזמן נבנו מנ-
זרים אשר ריכזו סביבם נזירים מתבודדים. מנזר מסוג זה נקרא לאורה (שביל). בלאורה חיו
הנזירים בכוכי ההתבודדות נפרדים משך שישה ימים בשבוע, ופעם אחת בשבוע, בדרך כלל
בימי ראשון נפגשו במנזר המרכזי לתפילה ולהצטיידות במזון ובחומרי גלם לעבודתם. סוג
אחר של מנזר היה הקוינוביון (חיי שותפות). היה זה מבנה מרכזי גדול שכל הנזירים התאכס-
נו בין כתליו. הקוינוביון היה שונה באופן מהותי מהלאורה הן מבחינת גודלו ומיקומו והן
מבחינת אורח החיים בו. בקוינוביון שררה משמעת והיה בו סדר קבוע, לעיתים הגיעו אליו
נזירים בראשית דרכם כהכנה לקראת חיי פרישות במדבר.
המנזרים הראשונים בארץ ישראל נוסדו על-ידי הנזיר הילאריון בשנת 329 לסה"נ באיזור ע-
זה, ועל-ידי הנזיר חריטון אשר ייסד מנזרו הראשון מנזר פארן (ליד עין פארה). בשנת 330
לסה"נ.
בראשית המאה ה-ה' לסה"נ קיבלה הנזירות במדבר יהודה חיזוק מהותי עם הגעתו של הנזיר
אבתימיוס לארץ ישראל. במאה זו תופסת ארץ ישראל את מקומה של מצרים כמרכז הנזי-
רות הנוצרית. בסוף מאה זו הגיעה תנועת הנזירות לשיאה בהנהגתם של ראשי המנזרים
תיאודוסיוס וסבאס. בתקופה זו הוקמו מנזרים רבים וחשובים ובהם: מנזר מר סבא, מנזר
מאריטיריוס במעלה אדומים, מנזר גראסימוס (דיר חג'לא), הקוינוביון ליד עין קלט (סט.
ג'ורג' מכוזיבא) ורבים נוספים.
המנזרים נבנו על בסיס תרומות של עשירים, על בסיס ירושות ועל בסיס סיוע שניתן על-
ידי הקיסרות הביזאנטית. סיוע רב קיבלו הנזירים מהקיסרית אבדוקיה שחיה בירושלים.
הקיסר יוסטיניאנוס וקיסרים שקדמו לו תרמו רבות לחיזוקם ולבנייתם שלמנזרים רבים
באיזור בנימין ובדרום השומרון כחלק מהמאבק הביזאנטי כנגד השומרונים. כחלק משיפור
וחיזוק המנזרים בנה עבורם הקיסר מתקני מים רבים. מנזרים רבים נפגעו בעת כיבוש ארץ
ישראל בידי הפרסים ולאחר מכן המוסלמים בתחילת המאה ה-ו' לסה"נ. חלקם המשיכו ל-
התקיים במשך התקופה הערבית הקדומה וחלקם שופצו ונבנו בתקופה הצלבנית. אחדים
מהמנזרים פעילים עד ימינו